מה יכול לגרום לפציעה ישנה להמשיך ולהטריד זמן רב לאחר שהחלמנו ממנה?
מדי פעם עולה השאלה בדבר הקשר בין פציעה מהעבר, בכל דרגת חומרה, לבין הבעיה הנוכחית של המטופל. תהיות אלה נשמעות בעיקר מצד מטופלים שאינם מצליחים לקשר בין האירועים.
כדי להבין תופעה זו, עלינו להתחיל בהבנת המנגנון. גופנו פועל באמצעות השרירים, אשר אוגרים בתוכם רגשות, והעצבים הם אלה שמפעילים את השרירים. ידוע לנו כי כל שריר משפיע על שריר אחר, וכל שריר נתמך על ידי שריר נוסף.
כאשר אנו מקבלים מכה באזור מסוים בגוף, השריר מגיב בהתכווצות. כאן מתחיל "אפקט דומינו", שבו כל שריר משפיע על שכנו. לדוגמה, פגיעה בשריר אגוניסט לתנועה מסוימת תגרור פגיעה גם באנטגוניסט שלו ובכל השרירים הסינרגטיים הקשורים אליו. כל אחד מאלה הוא אגוניסט לתנועה אחרת, וכאשר הוא פגוע, הוא ישבש את פעולתם של כל השרירים המשתתפים באותה תנועה. זה אולי נשמע מסובך, אך למעשה די פשוט. דמיינו פגיעה כלשהי בקרסול: האדם יימנע מדריכה ("בריחה מכאב"), יעביר את משקל גופו לצד השני ויצלע מעט. כדי לשמור על שיווי המשקל, הוא יטה את גופו לצד ה"בריא" ויאזן את ההטיה בחגורת הכתפיים והצוואר. במשך הזמן, יופיע כאב בגב התחתון, ולאחר מכן כאב בצוואר ואף כאבי ראש עזים. המטופל יגיע לטיפול בגלל כאבי הצוואר, אך בבדיקת מנח היציבה שלו יתגלו לרוב ליקויים בשני המישורים העיקריים – הסגיטלי והפרונטלי – ובמקרים חמורים גם במישור האופקי.
הניסיון לברוח מכאב יוצר הצלבות בתבניות התנועה. בסופו של התהליך, הכאב "בקצה השרשרת" עשוי להיות דומיננטי הרבה יותר מהמקור הראשוני שחולל את כל התגובה.
גוף האדם נע בכל המישורים, ותבניות התנועה מצטלבות זו בזו. כאשר נוצר מעצור בנקודה מסוימת (חסימה, סטגנציה, קריסטלים – כל שיטה וההגדרה שלה), המערכת כולה נפגעת.
כפי שהזכרנו, השרירים אוגרים בתוכם רגשות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא סיטואציה שבה אדם סופג עלבון. בוודאי מוכרים לכם המשפטים "זה היה כמו אגרוף לבטן" או "הרגשתי את כל כולי מתכווץ". למעשה, התחושה הרגשית המתוארת בשפה פיזית משקפת בדיוק את מה שקורה לשרירים במצבים רגשיים. הראש אולי יכול לשכוח, אך השריר זקוק להתייחסות אחרת. הזנחת כיווץ זה תמשיך את שרשרת ההשפעה שלו. כמובן שלא כל אמירה או התמודדות רגשית משאירה אותנו מכווצים ומתפקדים באופן לקוי. גוף ונפש בריאים מתמודדים עם חלק ניכר מחוויות החיים שלנו מבלי להותיר בנו סימן.
אחת השיטות הטובות והנפוצות לטיפול בבעיות אלה היא טיפול ב-M.T.R.S.M, המתמקד בתהליכי שיקום ועובד על שורש הבעיה כדי להגיע לאיזון, תוך מתן דגש הן על האזור הבעייתי והן על הגורם הראשוני. בטיפול זה מגיעים עד לרמת התא הבודד וגורמים לשחרור החסימה בשריר ולאיזון הגוף. חוכמתו של טיפול זה טמונה באבחון ובמציאת הגורם הראשוני שהוביל לבעיה.
תאור מקרה לדוגמה הממחיש את הקשר בין כל מערכות הגוף, ולא רק בתוך מערכת התנועה:
מטופלת סובלת מהשמנת יתר ובצקות מעל לקרסול. באבחון ראשוני נמצא כי ראשה נוטה קדימה, עורפה מכווץ מאוד וגורם לסנטרה להיות מורם, וכתף שמאל שלה מכונסת פנימה. ממצאים אלה מצביעים על שרירים המבצעים פשיטה (EXTENSION) בעורף, ועל שריר ה-PECTORALIS MINOR שמבצע הורדה וסיבוב כלפי מטה של השכמה. שרירי העורף משפיעים על מנח חוליות הצוואר, חגורת הכתפיים ובהמשך על היציבה כולה. שריר ה-PECTORALIS MINOR, אף שהוא קטן, יכול להשפיע על מנח חגורת הכתפיים וליצור מערכת שלמה של לחצים הפועלים על העורף וקדמת הצוואר.
המטופלת סיפרה כי לפני שש שנים עברה תאונת דרכים שבה רכב פגע ברכבה מאחור בצד השמאלי, אך היא לא רואה קשר בין התאונה לבעיותיה, מכיוון שההשמנה והנפיחות החלו רק לפני שנה וחצי. ביקשתי מהמטופלת להביא תמונה שלה מלפני התאונה, בפרופיל ובחזית, כדי להשוות את מצב העורף והכתף לפני ואחרי התאונה.
בבדיקה שערכתי לשרירי ה-PECTORALIS MINOR של המטופלת הופיעו כאבים מקומיים, וכן בחוליה C7. ממצאים אלה העלו את החשד שההשמנה נובעת מבעיית חילוף חומרים עקב מערכת לחצים ומנח לקוי של בלוטת התריס, זאת למרות שבדיקות קופת החולים הראו שהבלוטה מתפקדת בגבולות הנורמה. הכאב בשריר ה-PECTORALIS MINOR גורם להטיית הכתף, אשר גוררת התכווצות של הסרעפת, ובכך מעכבת את הסירקולציה. לכן, העליתי את ההשערה שהשריר לוחץ על ה-INFERIOR VENA CAVA (וריד נבוב תחתון), מה שפוגע בסירקולציה התקינה וגורם לבצקת מעל לקרסול.
לאחר מספר טיפולים, הנפיחות בקרסול ירדה, והמטופלת אף דיווחה על ירידה של 2 ק"ג במשקלה, ללא כל שינוי בהרגלי התזונה שלה.
המסקנה המתבקשת והידועה היא שמנח יציבה נכון ויצירת תזרים פיזיולוגי, אנרגטי ומנטלי תקין הם ערובה לבריאות תקינה וליכולת תפקודית גבוהה.
